✏️ סגנון 068 · רישום ביד · sketchy

שכינה ביניהם

שיעור של הרב יהודה טאוב

שיעור לבנות כיתה ב בפרקי אבות, פרק ג משנה ב: שניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה – מה זו שכינה, מהו מושב לצים, ואיך גם ילדות יכולות לומר דבר תורה בכל ישיבה

קראתי 0 מתוך 11

פרק א 📜 המשנה

1

📜שניים שיושבים

השיעור נמסר לבנות כיתה ב, כחלק מלימוד פרקי אבות. המשנה שנלמדה היא בפרק השלישי, ואומר אותה רבי חנינא בן תרדיון: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם".

הבנות שמעו את המשנה בנגינה, כמה פעמים, עד שהכירו אותה היטב. ואחר כך, בתרגיל של השלמה, הוסתרו מילים מן המשנה, והבנות השלימו אותן בעצמן.

יש במשנה שני מצבים, כמעט זהים. בשניהם יושבים שני אנשים יחד. ההבדל היחיד הוא במה שהם מדברים. אם אין ביניהם דברי תורה, המקום נעשה "מושב לצים". ואם יש ביניהם דברי תורה, "שכינה שרויה ביניהם".

זה חידוש גדול. ישיבה רגילה של שני חברים, בהפסקה, בבית, בארוחה, יכולה להפוך למקום שהקדוש ברוך הוא שוכן בו. זה לא דורש בית כנסת ולא ספרים גדולים. מספיק דבר תורה אחד.

פרק ב 🕊️ מה זו שכינה

2

🕊️מה זו שכינה?

הרב שאל את הבנות: מה זה "שכינה ביניהם"? הבנות ניסו להיזכר, ואחת הציעה: הקדוש ברוך הוא בא אליהם ועושה להם שמח. הרב שמח בתשובה והסביר: "שכינה" היא מלשון "שוכן". הקדוש ברוך הוא בא ושוכן ביניהם, גר איתם, נמצא איתם.

ומה קורה כשהקדוש ברוך הוא שוכן עם אנשים? הוא עושה להם חיים שמחים, חיים טובים, חיים נעימים. כמו שאורח חשוב שמגיע הביתה משמח את כל המשפחה, כך, ועוד הרבה יותר, כשהשכינה שורה בבית.

הרב הזכיר לבנות משהו שלמדו בשיעור קודם: הוא הביא לכיתה שתי כוסות. כוס אחת עם משקה מתוק וטעים, וכוס אחת עם מים רגילים. ההבדל בין שתי הכוסות היה דוגמה להבדל בין חיים עם שכינה לחיים בלעדיה. שתיהן כוסות של משקה, אבל אחת מהן מתוקה.

בתרגיל בחוברת נשאלו הבנות: מה זו שכינה? ובנות אחדות כתבו: שמחה. הרב העיר שזו לא בדיוק התשובה. השמחה היא התוצאה של השכינה, ולא פירוש המילה. פירוש המילה הוא שהקדוש ברוך הוא שוכן שם. ומכיוון שהוא שוכן שם – יש שמחה.

3

🏠בתים של צעקות

הרב תיאר לבנות שני סוגים של בתים. יש אנשים שתמיד עצובים ומתרגזים. כל היום רבים וצועקים. מהשכנים האלה לא שומעים אף פעם קולות של שמחה. ויש בתים שבהם שומעים שירים, צחוק, דיבור נעים.

מה ההבדל? בבית שבו לומדים תורה, שבו מדברים דברים טובים, הקדוש ברוך הוא בא ושוכן. ומכיוון שהוא שם, יש שמחה. בבית שבו כל הזמן מדברים על שטויות, על כסף, על בגדים, על מי עשה מה, אין מקום לשכינה, והאווירה נעשית קשה.

אין הכוונה שבבית של תורה לא יהיו קשיים לעולם. אבל יש בו משהו שמרים את הלב גם בזמנים קשים. כשיש שכינה, יש תקווה, יש שמחה, יש סיבה לשיר.

זה גם לימוד מעשי לבנות. כל אחת יכולה להביא שכינה הביתה. כשהיא חוזרת מבית הספר ומספרת בשולחן השבת או בארוחת הערב דבר תורה שלמדה, היא מזמינה את הקדוש ברוך הוא לשכון בבית. וכשהוא שוכן שם, כולם שמחים יותר.

4

🎶תפילה בשירה

כדי להמחיש את השמחה של השכינה, שאל הרב את הבנות: איך מתחילה התפילה בבוקר? והבנות ענו: "אדון עולם". ובאיזה אופן אומרים אותו? בשירה! בבית הכנסת, בשבת ובחג, שומעים יהודים שרים: "לכה דודי", "אדון עולם", "יגדל". יש בתפילה שלנו הרבה שירה ושמחה.

הרב הסביר זאת כך: היהודים שמחים בתפילה משום שהשכינה ביניהם. הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך עם ישראל, וכשמדברים איתו, זה משמח. כמו ילד שמדבר עם אבא שאוהב אותו. אין צורך לבכות כדי שישמעו; אפשר לשיר.

זו נקודה חשובה גם על התפילה עצמה. לפעמים נדמה שתפילה היא חובה כבדה. אבל אם זוכרים שאנחנו מדברים עם מי ששוכן בינינו ואוהב אותנו, התפילה נעשית שמחה. ולא במקרה רבים מן החלקים בתפילה שלנו הם שירים ושבחים.

וכך גם בבית הספר: כשהבנות שרות את המשנה בנגינה, הלימוד עצמו נעשה שמח. וזה בדיוק מה שהמשנה אומרת: במקום שיש בו דברי תורה, יש שכינה, ויש שמחה.

פרק ג 🚫 מושב לצים

5

🚫מה זה לצים?

החלק הראשון של המשנה אומר: שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, "הרי זה מושב לצים". הרב שאל: מה זה לצים? והסביר: לץ הוא מי שעושה שטויות. מתבדח על הכל, מדבר דברים ריקים, מבזבז את הזמן. "מושב לצים" הוא מקום שבו יושבים אנשים כאלה.

והמשנה מביאה פסוק מתהלים: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". אשרי האיש שלא ישב במקום כזה. הרב הסביר שבמקום שעושים בו שטויות, הקדוש ברוך הוא לא רוצה לבוא. הוא אינו שוכן שם.

באמצע ההסבר הזה, דווקא, היו בכיתה בנות שדיברו ולא הקשיבו, והמורה המלווה העירה להן. והרב ניצל את הרגע: זה בדיוק מה שהמשנה מדברת עליו. כשבמקום שבו לומדים תורה מדברים שטויות, המקום עלול להפוך מ"שכינה ביניהם" ל"מושב לצים".

ההבדל בין שני המצבים יכול להיות דק מאוד. אותן בנות, באותה כיתה, באותו שיעור. אם מקשיבים ולומדים – שכינה. אם מפטפטים ועושים שטויות – מושב לצים. הבחירה בידינו, בכל רגע.

6

🙋כיתה של שכינה

בתחילת השיעור ובאמצעו הזכירה המורה המלווה לבנות את כללי הכיתה. כשהרב מלמד, או כל מורה אחרת, צריך להיות בשקט ולהקשיב. מי שרוצה לדבר – מרימה אצבע, והרב יקרא לה. ודברים שאינם קשורים לשיעור – נשארים לסוף.

אפשר לראות בכללים האלה עניין טכני של סדר. אבל לאור המשנה, יש בהם משהו עמוק יותר. כיתה שבה כולן מקשיבות ולומדות היא מקום שבו יש דברי תורה, והשכינה שרויה בו. כיתה שבה כל אחת מדברת על ענייניה, ופטפוטים עולים מכל שולחן, מתקרבת להיות "מושב לצים" – גם כשעל הלוח כתובה משנה.

לכן ההקשבה בשיעור אינה רק כבוד למורה. היא הזמנה לשכינה. כל בת שמקשיבה, שומרת על השקט ומשתתפת בתשובות, עוזרת להפוך את הכיתה כולה למקום שהקדוש ברוך הוא שוכן בו.

7

❓חידה: מה הם עשו?

הרב הציג לבנות חידה: כיצד נהפך מקום למושב לצים? מה הם עשו? הבנות חשבו שאולי עשו משהו רע מאוד. אבל הרב רמז: מה הם סך הכל עשו?

ובאמת, כשחוזרים למשנה, רואים: הם לא עשו שום דבר רע במיוחד. הם ישבו, אכלו, ודיברו. על בגדים, על כסף, על דברים של יום יום. לא דיברו דבר תורה, לא דיברו הלכה, לא דיברו על אמונה ולא על חסד. וזה הכל.

וזה החידוש הגדול של המשנה. לא צריך לקלל, לריב או לעשות מעשה רע כדי שמקום ייקרא "מושב לצים". מספיק לשבת יחד שעה ארוכה ולא לומר דבר אחד של תורה. כשכל הדיבור הוא על דברים ריקים, המקום נעשה ריק מקדושה.

ולכן הפתרון פשוט כל כך. לא צריך להפסיק לדבר, ולא צריך להפסיק לאכול יחד. צריך רק להכניס לדיבור גם משהו של תורה. דבר אחד קטן הופך את הישיבה כולה.

יש בזה גם נחמה: אין צורך להיות תלמידת חכמים גדולה כדי לקיים את המשנה. כל אחת, גם הקטנה ביותר, יכולה להביא לשיחה משפט אחד של תורה, ולהפוך אותה ממושב לצים למקום של שכינה. ובחלק הבא נראה בדיוק איך עושים זאת.

פרק ד 💬 דבר תורה של ילדות

8

💬איך ילדות אומרות דבר תורה?

בשיעור הקודם שאל הרב שאלה: איך ילדות יכולות לקיים את המשנה? הרי הן לא תמיד יודעות להגיד דבר תורה ארוך. ומה אמרו אז? שיש שלוש דרכים פשוטות.

הדרך הראשונה: לומר משהו שלמדו – מן השיעור, מן החומש, מפרשת השבוע. אחת הבנות נזכרה שאמרה ברכה, או דבר הלכה על האוכל שיושבים ואוכלים. גם זו תורה. לא צריך להמציא חידוש; מספיק לחזור על מה שלמדנו ולשתף בו את מי שיושב איתנו.

הדרך השנייה: לספר סיפור של אמונה. למשל, הבנות נזכרו בדוגמה על הפירות שמשחקים "מחבואים". כשהפרי עדיין לא בשל, הוא ירוק, באותו צבע של העלים, וכך הוא מתחבא ואיש לא אוכל אותו. רק כשהוא בשל ומוכן, הוא משנה את צבעו, וכאילו קורא: עכשיו אפשר לאכול אותי! מי שמספר דבר כזה ומראה איך הקדוש ברוך הוא סידר הכל בחכמה – אומר דבר אמונה, וגם זו תורה.

הדרך השלישית: לדבר על מעשים טובים. איזה חסד אפשר לעשות, איך אפשר לעזור למישהו. גם דיבור כזה הוא דברי תורה, כי התורה מלמדת אותנו לעשות חסד.

9

✏️עיגול ואיקס

בחלק האחרון של השיעור פתחו הבנות את החוברת. היה זה זמן רב מאז שעבדו בה, כי היו הפסקות רבות, והרב הסביר שמעכשיו יחזרו לעבוד בה בקביעות, פעם בשבוע.

בתרגיל הראשון היו ציורים של אנשים יושבים יחד. הבנות התבקשו להקיף בעיגול את הציור שבו מדברים דברי תורה, ולסמן איקס על הציור של מושב לצים. בתרגיל השני היה צריך להקיף בעיגול את המקום שבו השכינה ביניהם, ואיקס על המקום שאין בו שכינה.

הרב עבר בין השולחנות וראה איך הבנות עובדות. היו שעשו עיגול על הכל או איקס על הכל, והוא הסביר שוב: מי שמדבר דברי תורה – עיגול. מי שעושה שטויות – איקס.

ובשאלה הרביעית התבקשו הבנות לכתוב בעצמן: מה זו שכינה, ומה זה מושב לצים. הרב רצה לראות מי מצליחה לבד, בלי עזרה. רק זוג אחד הצליח לכתוב תשובה מלאה, והרב צילם אותן כדי לזכור לתת להן תעודה. אחת הבנות כתבה: שכינה – הקדוש ברוך הוא שוכן שם, גר שם, כמו שאנחנו קובעים מזוזה בבית. ומושב לצים – מקום שמדברים בו שטויות וקשקושים.

10

🚪כמו מזוזה בבית

אחת התשובות היפות בשיעור הייתה של בת שהסבירה מה זו שכינה בעזרת דוגמה מן הבית: הקדוש ברוך הוא שוכן שם, גר שם, כמו שאנחנו קובעים מזוזה בבית.

הדימוי הזה עוזר להבין משהו חשוב. המזוזה אינה קישוט. היא מזכירה לכל מי שנכנס ויוצא שהבית הזה הוא בית של יהודים, ושה' שומר עליו. כשנוגעים בה ונושקים לה, נזכרים בכך.

וכך דברי התורה בין שניים שיושבים יחד: הם כמו מזוזה בתוך השיחה. הם מזכירים שהשיחה הזו אינה רק שלנו, אלא שגם הקדוש ברוך הוא נמצא בה. וכשהוא שם, הכל נראה אחרת.

יש בזה גם מסר של שמחה. לא צריך לחכות לבית כנסת או למקום מיוחד כדי להרגיש את השכינה. היא יכולה להיות כמעט בכל מקום ובכל שעה שבו יהודים יושבים ומדברים דברי תורה – בבית, בכיתה, בגינה ובדרך.

11

🏡להביא את השכינה הביתה

מה לוקחות הבנות מן השיעור? משנה קצרה, אבל עם כוח גדול. כל פעם ששתי חברות יושבות יחד, יש להן בחירה. הן יכולות לדבר רק על בגדים, על משחקים ועל מי אמרה מה. והן יכולות להוסיף גם משהו של תורה: דבר שלמדו, סיפור על הקדוש ברוך הוא, או רעיון לעשות חסד.

וכשהן בוחרות בדרך השנייה, קורה דבר מופלא: הקדוש ברוך הוא בא ושוכן ביניהן. הישיבה הפשוטה הופכת לישיבה קדושה. ובעקבות השכינה באה גם השמחה.

אין צורך לוותר על המשחקים או על השיחות הרגילות. צריך רק לזכור להכניס לתוכן גם מעט תורה. מספיק דבר אחד קטן, כדי שהמקום לא יהיה "מושב לצים" אלא מקום ש"שכינה שרויה ביניהם".

וכך גם בבית: בארוחת שבת, בנסיעה במכונית, לפני השינה. כל רגע שבו בני המשפחה יושבים יחד, אפשר להזמין את השכינה, בקלות ובשמחה. וילדה שמספרת דבר תורה קטן שלמדה בבית הספר, יכולה להיות זו שמביאה את השכינה לכל הבית.

❤️ אהבת ה'
אבל אם זוכרים שאנחנו מדברים עם מי ששוכן בינינו ואוהב אותנו, התפילה נעשית שמחה.

— מתוך כרטיס 4, "תפילה בשירה"

רשימה קטנה לזכור

  • שני אנשים שיושבים יחד יכולים ליצור מקום של שכינה או מקום של לצים – תלוי במה שהם מדברים.
  • "שכינה" היא מלשון "שוכן": הקדוש ברוך הוא בא ושוכן עם האנשים.
  • במקום שאין בו שכינה, יש מריבות ועצבות; במקום שיש בו שכינה, יש שמחה.
  • יהודים שרים בתפילה, כי השכינה ביניהם, והקרבה לה' מביאה שמחה.
  • לץ הוא מי שעושה שטויות, ובמושב של לצים הקדוש ברוך הוא אינו רוצה לשבת.
  • כללי ההתנהגות בשיעור הם הדרך לשמור שהכיתה תהיה מקום של תורה ולא של לצים.
  • כדי להפוך למושב לצים לא צריך לעשות דבר רע; מספיק לא לומר שום דבר של תורה.
  • גם ילדות קטנות יכולות לומר דבר תורה בכל ישיבה, בשלוש דרכים פשוטות.
  • התרגיל בחוברת לימד את הבנות להבחין בין ישיבה של תורה לישיבה של שטויות.
  • השכינה היא נוכחות של ה' במקום, כמו שהמזוזה מזכירה לנו שהבית שלו.
  • כל ישיבה של חברות או של משפחה יכולה להיות מקום של שכינה.

#פרקי אבות#רבי חנינא בן תרדיון#שכינה#מושב לצים#דברי תורה#שמחה בתפילה#חינוך ילדים

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה